האם שאלת את עצמך פעם למה נהיית מטפל? למה הפכת למטפלת?
מה בעצם הוביל אותך לתחום הזה? לקליניקה? מה גרם לך לבחור בזה?
"למה נהיינו מטפלים" זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי. אני עוסקת בה לעומק במפגשי הדרכה עם מטפלים ומטפלות שאני מלווה ובקורס ההסמכה בהתמקדות למטפלים אני מקדישה לה מפגש שלם.
איך ולמה הפכנו למטפלים?
כשאני שואלת את השאלה הזו יש סוג של פילוח די קבוע של התשובות. הרוב יענו: "זה הייעוד שלי", "זה מה שנועדתי לעשות", "זו השליחות שלי". חלק קטן יגידו "זה מקצוע שבחר בי יותר מאשר אני בחרת בו". חלק עוד יותר קטן, כמעט מזערי יאמר בכנות: "הגעתי לזה בגלל שאני פצוע.ה בעצמי וזקוק.ה לריפוי" מניסיוני הרב, התשובה האחרונה היא התשובה הנכונה ביותר (גם אם אלו שלפניה נכונות גם). זה נכון שאנחנו רוצים לעזור, זה נכון שאנחנו אוהבים לפגוש מטופלים וללוות אותם, זה נכון שיש בנו משאלה כנה לתמוך ולסייע בריפוי שלהם, אך עלינו לדעת שזו אף פעם לא הסיבה היחידה. כמטפלים, לא משנה מה אמרנו או חשבנו לעצמנו, העובדה היא שברוב המקרים אנחנו פצועים בעצמנו ונמשכנו לתחום הטיפול כדי למצוא ריפוי ותיקון גם עבורנו, לא רק עבור אחרים. ההתעסקות בעולמות הגוף והנפש משכה אותנו מסיבה מאוד עמוקה שקשורה כמעט תמיד לא רק לשליחות או ייעוד אלא לסיפור האישי שלנו, למקור שלנו.
הסיפור האישי שלנו
הסיפור האישי שלנו, הילדות, המשפחה, השושלת והדפוסים קשורים בהכרח לבחירה שלנו להיות מטפלים.
כמטפלים, על מנת שנוכל לטפל בצורה אחראית ומקצועית מבלי לפגוע בתהליך של המטופל ומבלי לשכוח את עצמנו - עלינו להבין לעומק את הסיבה הספציפית, האישית, הייחודית שהביאה כל אחד מאיתנו לטפל.
עלינו לחקור והבין:
מה הסיפור האישי שלי ואיך הוא קשור לבחירה להיות מטפל.ת?
מה משך אותי לעולם הטיפול?
למה הייתי זקוק.ה שמצאתי בדרך הטיפולית ובקליניקה?
להפריד בין הריפוי שלי לריפוי של המטופלים שלי
כמובן, הבירור של הסיפור האישי ולמה נהיינו מטפלים הוא רק צעד ראשון. מודעות וידע לסיבות שהביאו אותנו לטפל אינם מספיקים ועלינו ללמוד להפריד בין הריפוי שלנו לריפוי של המטופלים שלנו. למה עלינו להפריד בין הריפוי האישי שלנו לתהליכים שאנו מלווים? משום שאם לא נעשה זאת אנו עלולים, במודע או לא במודע, לפגוע בתהליכים של מטופלים שלנו, לחצות גבולות, לנצל את התהליך שלהם ולערבב אל תוכו את תהליך הריפוי שלנו. אנו עשויים, בלי לדעת כמעט, להשתמש בטיפול, במטופלים עבור הריפוי האישי שלנו. זה נשמע אולי חמור וקיצוני, אבל האמת היא שזה משהו שקורה המון, כמעט בלי שנרגיש.
אז איך עושים זאת?
ראשית, בהבנה לעומק של הסיפור שלנו והמניעים שהביאו אותנו להיות מטפלים.
שנית, בהפרדה של הריפוי שלנו מתהליכים בקליניקה: לצורך הריפוי שלי יש לי את המטפל.ת שלי. הריפוי שלי מתבצע בתהליך נפרד בו אני המטופל.ת. כדי לשמור על ההפרדה אני גם לוקחת הדרכה. כדי להיות עם יד על הדופק בעזרת עוד גורם שמלווה אותי - לא רק טיפולית, אלא גם מקצועית.
הדבר הנוסף שאני עושה בהדרכה או בקורסים למטפלים הוא לחקור את העמדה הטיפולית שלנו בקליניקה.
כדי להפריד בין הריפוי שלנו לריפוי של המטופלים שלנו עלינו להעמיק בסיפור האישי שלנו ובעמדה שתפסנו מגיל קטן. עלינו להכיר אותה ולהבין איך היא באה לידי ביטוי בקליניקה, בקשר הטיפולי.
קורבן, תוקף והעומד מנגד
אחת הדרכים להבין לעומק את העמדה הטיפולית שלנו ואת הקשר שלה לסיפור האישי שלנו היא דרך שלושת העמדות הקלאסיות: קורבן, תוקף, עומד מנגד (צופה).
שלושת העמדות האלו נמצאות בכולנו וקשורות מאוד לדרך בה גדלנו והתפתחנו. העמדה שתפסנו קשורה למשפחת המקור שלנו, למקום שלנו בה, לתגובה שלנו אליה, למגננה שסיגלנו מול חוויות מוקדמות.
העמדה שלנו בחיים הולכת איתנו גם בבגרות למערכות יחסים והיא מגיעה איתנו גם לקליניקה ומתבטאת בתהליכים טיפוליים.
עלינו להכיר את העמדה שלנו ולהיות מודעים לה כי היא מאוד קשורה לאופן שבו ננהג כמטפלים, לדפוסים הטיפוליים שלנו, לחוויה האישית שלנו בטיפול ולאתגרים שיצוצו בקליניקה.
היכרות עם העמדה שלנו ואיך היא פועלת, מסייעת לנו להיות עוד יותר מודעים בקליניקה לשאלה למה אנחנו מטפלים? מה אנחנו רוצים לתת? למה אנחנו "מושכים" מטופלים מסוימים? ולמה אנחנו מתמקדים בקהל יעד מסוים? כל השאלות האלו מסייעות לנו להיות עם יד על הדופק בקליניקה - להפריד בין הסיפור האישי שלנו וריפוי הפצעים שלנו לבין תהליכי הטיפול שאנו מלווים בקליניקה. מהן העמדות הקלאסיות ואיך הן באות לידי ביטוי בקליניקה? חשוב לומר כבר בהתחלה שאין עמדה טובה או רעה, אין עמדה נכונה או שגויה, כל העמדות הן עמדות שסיגלנו לעצמנו כדרך התמודדות ותגובה למצבים וחוויות בחיינו. תוקף מטפל בעמדת תוקף יעבור כמטפל "נוקשה". כזה שמקפיד על גבולות, על שעות, על תשלומים ועל הסטינג בכל מקרה ובכל מחיר. לפעמים יעבור כביקורתי או מרוחק, לעתים הדבר יתבטא בכשל אמפטי, בקושי להתגמש או לענות על צורך נקודתי.
קורבן מטפל בעמדת קורבן יעבור כמטפל "שעושה הכל למען המטופלים שלו". זהו מטפל שמונע פעמים רבות מהפחד להינטש, מטפל שלא יבין למה הוא משקיע כל כך הרבה ומטופלים עוזבים אותו. מטפל בעמדה קורבן יפגע לא אחת במטופלים שלו, יחרוג מהסטינג, יאריך את הטיפול או יתן הנחות מתוך רצון לרצות שבמקרים רבים יוביל אותו להרגיש כמו בחייו, קורבן, להשקיע ולהתאכזב. עומד מנגד (צופה) מטפל בעמדת הצופה או העומד מנגד עשוי גם כן לעבור כמטפל מנוכר או מרוחק, אך מסיבות אחרות לגמרי. העומד מנגד הוא זה שמעדיף להישאר במקום ניטרלי, לא להיכנס לעימות, לא לעמת, ובתהליכים טיפוליים עשוי שלא להגיע לעומק מתוך הפחד להיבלע או החשש לנקוט עמדה. אלו מטפלים שעשויים לשמור על עצמם מאוד, לא להתערבב עד כדי ניכור, להגיד "זה שלו, זה לא שלי" באופן שמביא את התהליכים עד עומק מסוים ולא מעבר. המושיע והמפתה למעשה, יש עוד שתי עמדות מעבר לתוקף, קורבן וצופה וגם הן מאוד נפוצות בקרב מטפלים. עמדות אלו קשורות למטפלים שלדבריהם "נולדו לרפא", "באו לממש את הייעוד שלהם", "להביא מזור, ריפוי וגאולה למטופלים". לצערנו, במקרים רבים מדובר במטפלים שלאו דווקא יודעים איך העמדה שלהם או הסיפור שלהם קשורים ועל כן נשארים בעמדה "מושיעה" שלא מתבוננת פנימה ובכך גם מסכנת בהרבה מובנים את המטופלים ומגבירה את הסיכון לחצות גבולות, להפר את כללי האתיקה ולעשות המון דברים בשם "הריפוי". המושיע סבור שהריפוי הוא בידיו ובזכותו, שהמטופל צריך לעשות מה שהוא אומר ושיש לו ידיעה לגבי איך המטופל צריך לבחור, לנהוג ולהתנהל בחייו. המפתה הוא עמדה קצת אחרת. כאן נראה מטפלים אשר "ראו את האור", קצת "גורואים" במובן שהם מערבבים מראש את הריפוי שלהם בתהליך של המטופל ומשתמשים בעצמם כדוגמא ראשית. הם "מפתים" את המטופלים שלהם להגיע בגלל הסיפור האישי שלהם וחושפים אותו כדוגמא אישית להצלחה.
למה נהיינו מטפלים? לשאול, להכיר, להבין, להעמיק, לשמור
מאוד קשה לנו לשמוע מילים כמו "תוקף" או "קורבן" או "מפתה" כשזה נוגע להיותנו מטפלים. זה מאוד מאתגר עבורנו להעמיק בנושא הזה, לחקור אותו בכנות. רובנו הגענו לטפל מתוך כוונה אמיתית וכנה לעשות טוב. להועיל. זה לא סותר שום עמדה. העובדה שהבחירה בטיפול קשורה גם לפצעים האישיים ולעמדות שלנו בחיים לא הופכת אותנו למטפלים לא טובים. היא עשויה לפגוע במקצועיות שלנו, אם לא נשים לב, אם לא נהיה עם יד על הדופק. חשוב גם לזכור שאין לנו עמדה אחת מוחלטת, זה יכול להשתנות - מזמן לזמן, ממטופל למטופל. בהרבה מקרים העמדה שלנו תרגיש כמו דבר טוב, כמו משאב. לכן, כשאנו באים לבדוק: למה אנחנו מטפלים? איך זה קשור לסיפור האישי שלנו? ומהי העמדה הטיפולית שלנו? אנו עושים זאת כדי להשתפר, להתמקצע, כדי לטפל טוב יותר, כדי לא לערבב בין הריפוי שלנו לריפוי של המטופלים - כך נהיה מקצועיים ומועילים יותר בשליחות הזו שלנו. בנימה אישית אוסיף שלקח לי המון שנים להבין איך הסיפור האישי שלי קשור לבחירה שלי להיות מטפלת. איך הסיפור האישי שלי הביא אותי להתמקד במטופלים מסוימים. לקח לי שנים של עבודה טיפולית ומקצועית ושל תשומת לב כדי להכיר לעומק את העמדות שלי בטיפול, כדי להפריד את הריפוי האישי שלי מהריפוי שאני מציעה למטופלים ולמטופלות שלי. לכן חשוב לי כל כך להעמיק בשאלות האלו גם עם הסטודנטים, הסטודנטיות, המודרכים והמודרכות שלי
מוזמנים ללמוד איתי התמקדות למטפלים או לבוא אלי להדרכה מקצועית
Comments