ימי זיכרון לאומיים ובפרט יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור, הם ימים קשים, כואבים ומטרגרים מאוד ללוחמים שנפגעו ומתמודדים עם פוסט-טראומה.
טקסים בבתי העלמין, מפגשים, העלאת זכרם של חברים שלחמו לצידנו ונפלו, פוסטים ושיח רב על המלחמות השונות והמבצעים, תמונות המלחמה והסרטים בטלויזיה - כולם תזכורת עוצמתית וכואבת לטראומה שממילא חיים אותה גם ביום-יום.
באופן טבעי, ימי זיכרון מתמקדים במי שנפלו ואינם ובמשפחות שמתמודדות עם השכול. את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש למשפחות של נפגעי פוסט-טראומה - למי שתומכות ותומכים מדי יום בלוחמים ולוחמות שנפגעו. רגע לפני הטריגר והקושי שמעלה יום הזיכרון בלוחמים שמתמודדים עם הטראומה, אני רוצה לתת הכרה גם לכאב ולהתמודדות היומיומית של אמהות ואבות, בני ובנות זוג וילדים של נפגעי פוסט-טראומה אשר נאבקים מדי יום למצוא ריפוי ושלווה.
כשמטפלים הרבה שנים בלוחמים הסובלים מפוסט-טראומה על רקע צבאי, פוגשים המון כאב, התמודדות וקושי, של מי שנפגעו, אבל פוגשים גם את הכאב וההתמודדות של המשפחות. אני רואה לנגד עיני את הקושי והמחיר שמשלמות בנות הזוג, שמשלמים הילדים שחיים עם פוסט-טראומה בבית, שהדבר הזה קרה לאמא או אבא שלהם, לבן הזוג או בת הזוג שלהם, לבן או לבת שלהם, ומאותו רגע זה קרה וקורה גם להם.
באופן טבעי, רוב המשאבים לשיקום וטיפול מופנים לריפוי והתמודדות של מי שנפגעו במלחמה או במסגרת צבאית, ומעט מדי נותר או מופנה מראש לחיזוק ותמיכה במי שתומך בלוחמים מדי יום. המחיר הוא כואב ולא פשוט בכלל.
שכול ופוסט-טראומה הם דבר שקורה למשפחות שלמות, שמשפיע על כל רובד בחיים, על מערכות יחסים על זוגיות, על הורות, על כל אדם שקרוב למי שנפל ואיננו, או למי שנפגע ועודנו מתמודד עם הכאב, התופת והמחיר בגוף ובנפש.
רוצה לחזק מכאן את המשפחות, בנות ובני הזוג, ההורים והילדים של מי שנפגעו ואת כל מי שמתמודד עם פוסט-טראומה על רקע צבאי שיום הזיכרון מחר בוודאי מהווה עבורו טריגר כואב ומזמן התמודדות לא פשוטה.
מאחלת שיעבור ברוך, בקלות ככל שניתן, ועם כמה שיותר תמיכה.
Commenti